תרגול לתפקיד של חיינו

שטחי אנשים היו גאים בעצמם שהם נמצאים בשליטה של ​​היום שלהם בחיי היום. אבל כולנו להגיע מדינות שבהן אנו מתחילים לחוש שבאמת רוב האירועים שאנחנו עוברים, רוב המחשבות שלנו הם רצונות אפילו "במקרה". אנשים רבים להגיע למסקנה שאנחנו שחקנים פסיביים בתיאטרון ענק, מועד דרך התפקיד שלנו ללא שליטה מודעת.

אבל כמו מיכאל לייטמן מסביר שיש לנו הזדמנות לצאת מאחורי הקלעים ולהתחיל לביים את המחזה באופן פעיל. אבל כדי לעשות את זה אנחנו צריכים לצאת מ" אופי "זה," עצמי "אנחנו משחקים. אנחנו צריכים להתעלות מעל כל הדאגה העצמית, חישובים עצמיים ולנסות לראות תיאטרון זה ענק, גלובלי והשלב שלה בכללותה. על ידי הסרת "נקודת המתבונן" שלנו מהתפיסה האגוצנטרית, סובייקטיבי אנחנו יכולים להתחיל לעשות חישובים, החלטות למערכת השלמה של מציאות, להיות מודאגת ופועלים למצב האופטימלי של הקולקטיב הכולל.

מתפיסה שאנחנו מתחילים לראות הכל, אפילו האופי המקורי שלנו באור חדש. אנחנו מתחילים להבין את התפקיד, את מטרתו, מה זה באמת צריך ומה הוא מסוגל לתת. אנחנו מתחילים לראות את הדמויות האחרות, אלמנטים של המערכת במקום "חברים" או "אויבים" כמו "מלאכים", עוזרים כוחות המקיפים אותנו כדי להקל על השילוב הטוב ביותר שלנו במערכת.

עד אז אנו מבינים שזה האינטרס שלי לעשות את כל החישובים שלי לכל המערכת מתעלם "עצמי" שלי מאז החיים לחלוטין, התקדמות, רווחתם של כל תו בודד תלויה באופן מלא בחיים, ההתקדמות והיטב היותו של כל. זהו העיקרון המרכזי של העולם, המערכת נפרד לחלוטין שקיים ב.

הדרך בה אנו יכולים להשיג תפיסה זו "מתוך אופי" היא להתחיל לדמיין אותו, שיחק אותה עם אנשים אחרים התאספו לאותה מטרה במעגלים קטנים, תמיכה עצמית, כמו תיאטרון קטן מתכונן לתפקיד חדש לגמרי. אם אנחנו מתאמנים טובים, נותנים תפקיד חדש זה את כל מאמצינו את המשחק שלנו יהפוך בהדרגה למציאות.

הגמול להשגת התפקיד החדש שלנו הוא איכות חדשה אישית בשם "אהבה", את היכולת האמיתית של להיות מודאג לאחרים ללא תנאי, נותן 100% לאחרים באופן הדדי משלים מחוץ ל, מעל "עצמי". ומאחר שהתפיסה מבוססת על דמיון של צורה ברגע שהפכנו callable של "לאהוב" אנחנו פתאום מתחילים להרגיש שכל המציאות שאנו קיימים באוהבת אותנו. מכאן ואילך אנחנו קיימים - באופן מוחשי אמיתי - ב" אוקיינוס ​​", שדה כוח של אהבה הדדית.